בשנת 2016 התגרשתי.
הייתה לי אז ילדה בת 6 ותינוקת בת 5 חודשים.
במהלך הנישואים היה לי עסק משגשג, בית ענק, טסתי ליעדים .אקזוטיים ומעולם לא תהיתי כמה עולה קוטג.

ביום שהתגרשתי השארתי הכל מאחור. במודע עברתי חודשים קשים. תקופות מטורפות. למדתי מה זו הישרדות, בעיות כלכליות, לחצים' למדתי והפנמתי מדי יום שאם לא אני, אין לי מי

הבנתי מהר מאד שביום שהחלטתי לעזוב יצאתי בעל כורחי למלחמת הישרדות על חיי וחיי בנותיי.
מלחמת ההתשה הבלתי פוסקת, הפחדים, בתי המשפט ורגשות האשם ניהלו אותי על בסיס שעתי.

באחד הימים, תוך כדי בכי ותחושה שהעולם כולו נגדי, נשבעתי לעצמי שכשאתחזק אפעל לטובת נשים במצבי הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואשנה משהו בתחושת הקושי, ההישרדות והפחד הכלכלי שמאפיינת כל כך את החיים לבד.

פניתי לחברי כנסת, פעילים חברתיים, כתבתי מכתבים על המצב הכלכלי של אימהות גרושות ויחידניות החיות בנפרד על הבירוקרטיה המעוותת, על היעדר הקלות.

פרסמתי מאמרים ודפקתי על שולחנות בתקווה שמישהו, מתישהו יקשיב למצוקות.

כלום לא התרומם.

ואז הבנתי, כח אמיתי ניתן להשיג רק כקבוצה.